כנפיהם נוגעות לא נוגעות
היא מתקרבת והוא שמח
הוא מתקרב והיא נבהלת, פוחדת.

האש בניהם, שניהם מרגישים אותה.
האש הזאת בוערת בהם מבפנים.

אש מושכת ומסוכנת.
הם מרגישים שהיא שורפת.

מתרחקים לרגע,
אבל לא יכולים.

מתקרבים לרגע,
אבל שוב נבהלים.

רוקדים,
אחד ליד השני.
נוגעים ולא נוגעים.

רוצים לתת לאש לפרוץ החוצה
ושכל העולם ישרף.

רוצים לקבור אותה עמוק בפנים
שתישאר שם לעולמים.

הם כבר עייפים
רוצים להפסיק, מנסים להפסיק
אבל האש בתוכם חזקה,
הם לא יכולים.

מתיישבים לרגע על פרח, ביחד,
נחים. וממשיכים.

אני רוצה שתדעי, שאני תמיד כאן בשבילך.

לא משנה מה.

את יכולה לספר לי הכל.

מה שאת לא יכולה לעשות, זה לשקר לי.

א – כי אני יודעת בדיוק מתי את משקרת. גם אם אני לא תמיד אומרת ונותנת לך ליהנות מהספק.

ב – כי כשאת משקרת, את מאבדת את האמון שלי בך. ומאוד קשה להחזיר אמון אחרי שמאבדים אותו.

ג – כי אני צריכה לדעת איפה את ומה קורה לך. כדי שאוכל לעזור לך בכל דבר שתצטרכי.

יש לך המון זכויות בחיים. יש לך כל מה שאת רוצה וצריכה. יש לך משפחה אוהבת ותומכת. יש לך אמא ואבא ואחים. יש לך בית. כל זה לא מובן מאליו היום.

ויש לך גם חובות.

אני מבקשת שלא תשקרי לי יותר.
אני מאמינה בך, אני יודעת שיש לך את הכוח והאומץ להגיד את האמת. ולהתמודד עם התוצאות.

אני אוהבת אותך מאוד.

רוצה רק שיהיה לך טוב.

בואי נעבור את התקופה הזאת ביחד, בכיף, באהבה ובשלום.

אני כאן בשבילך לכל דבר.

אוהבת אותך עד הכוכבים ובחזרה כפול אינסוף (זוכרת?)
אמא

מרגישים
לחץ פיזי

מרגישים
שאי אפשר לזוז
או לנשום

מרגישים
את השיניים השבורות,
את הפצעים השטחיים,
את הכאבים הקטנים,
במקומות אחרים בגוף.

אבל המקום שכואב באמת
מיטשטש.

בלי דמעות ובלי בכי.
עדיין אי אפשר.

רק אחר כך,
אחרי שעה או יום או שבוע,
אחרי ההלם הראשוני,
אחרי שהמוח מבין מה הגוף עבר,
הכאב האמיתי
הגדול
החזק
מגיע.

הוא כבר לא מטושטש.
ברור וחד
הולך ומתעצם,
משתלט על הגוף ועל המוח
והופך לבלתי נסבל.

הכאבים הקטנים
שבהתחלה היו במרכז
מאבדים משמעות.

משככי כאבים
עוזרים
לרגעים הקשים בלילה.

אבל הכאב?
הוא שם כל הזמן
ובבוקר מרים את ראשו.

הכאב הופך לדבר היחיד שקיים
וכל השאר נעלם.

וזה הרגע לאמץ אותו,
להבין שהוא פה כדי להישאר,
לדעת שהכאב הוא חבר
שילווה אותך לנצח.

ועם הזמן הוא קצת ירגע.
אבל כל תנועה לא נכונה
או מכה קטנה
מיד יחזירו אותו
בשיא העוצמה.

ואולי,
גם כאב נפשי עובד בצורה דומה.

אהבות גדולות,
עוצמתיות וחזקות.

אהבות ארוכות ושקטות.

תשוקה שעולה ומציפה את הכל.

שהורסת את הלב.

אהבה שהחיים
לא שווים

בלעדיה.

לא שווים

בלי אהבתך.

מתדפקות על דלתות חלומי
שוב לילותיי טרופים.

שוב עינייך רודפות את מחשבותיי
ושורפות את גופי.

שוב העצבות יושבת בכיסא המלכות
של ארץ נשמתי.

ואני עומד מולך
מפוחד
ללא הגנה
מחכה לגזר דין.

הוא כבד וכואב.

לפעמים
יד חמה נוגעת בו,
מלטפת אותו.

יד קטנה של ילד,
יד חזקה של חבר
או יד רכה,

היד שלך,
שאותה אני הכי רוצה.

אנרגיה בין שני אנשים
שנאגרה ונאגרה ולא מצאה פורקן.

הרגשה שיש רצון לעשות משהו,
ויש יכולת, אבל אין הזדמנות.

מלחמה בין התשוקה לפחד.
פחד מדחייה ופחד מאהבה.
וחוסר ביטחון שמשתלט שוב ושוב.

משיכה חזקה כל כך
שאי אפשר להתנגד לה,
ללא נגיעה בסופה.

תמיד נשאר פסע,
רווח,
מרחק.

המשיכה כבר לא תהפוך לנגיעה.
הפחד לא יהפוך לאהבה.
חוסר הביטחון לא יהפוך לתשוקה.
היכולת לא תהפוך להזדמנות.
האנרגיה לא תהפוך לעשייה.

לזה קוראים
פספוס.

שתדעו בוודאות
שאני במרחק שיחת טלפון מכם
ולא משנה איפה אתם בעולם.

שהנוכחות שלי לא תרגש אתכם
כי תדעו שאני תמיד כאן.

שהחיים הרגילים שלכם
יהיו צפויים וברורים ובטוחים.

שאני תמיד אהיה
כותל הדמעות שלכם
וגם קהל השמחות שלכם.

אני רוצה שתיקחו הכל
מובן מאליו.
שיש לכם אמא ואבא ואחים ובית
וסבים וסבתות ואוכל וחברים
וביטחון ובריאות ושמחה ובילויים.

רוצה שתאמינו
שכל זה שלכם בזכות
שאתם אהובים מעצם היותכם
שיש לכם כוח לשנות את עולמכם.

שהעולם מלא שפע שמגיע אליכם.
שאתם רצויים וחכמים ויפים וחזקים בדיוק כמו שאתם.

ורק רוצה
עוד כמה רגעים של תמימות
רק עוד קצת
לעטוף אתכם בוודאות.

לדעת שיש לנו
את כל הזמן שבעולם
הלילה הזה.

לפתוח את הלב ולסגור אותו.
ואז לנעול לעולם.

רוצה שבוע אתך.
שבוע אחד.
שבוע שלם.
רק שנינו.

לחיות את החיים האמתיים שבפנים.
הלב יפתח,
ואז ייסגר
כמו קפסולת זמן.

רוצה חיים אתך.
חיים שלמים.
עם הילדים. עם העבודה. עם הכל.
לחיות אתך לנצח.
לראות אותך כל יום.
לאהוב אותך ולשכב אתך.
חיים שימשכו לנצח.
בלי קו סיום.

לפתוח את הלב מבלי לסגור אותו.
להתחבר עם הזמן
ולא להילחם בו.
לדעת שאנחנו שנינו.

ביחד.
תמיד.